כאשר עובד נפגע כתוצאה מתאונת עבודה כגון תאונת דרכים, נפילה, פציעה, או אירוע תאונתי, ביטוח לאומי בדרך כלל מכיר בתאונות כתאונות עבודה ללא קושי מיוחד. אולם, כאשר לא ניתן להוכיח באופן ישיר כי האירוע קשור לעבודתו – המוסד לביטוח לאומי מקשה עד מאוד בהכרת האירוע כתאונת עבודה ולעיתים דוחה תביעתו וגורר אותו לבית הדין לעבודה להוכחת זכאותו. על מנת להימנע מכך, יש להיוועץ בעורך דין בתחום נזקי הגוף המכיר והיודע כיצד לעזור לנפגע להוכיח מחלתו והקשר הסיבתי למקום עבודתו.
על פי ההגדרה הקבועה בחוק, מחלת מקצוע היא – מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והוא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – עקב עיסוקו במשלח ידו. כך למשל, פגיעה בשמיעה אצל עובדים העוסקים בעבודות במסגרתן הם חשופים לרעש רב; מחלות ריאה אצל עובדים אשר במסגרת עבודתם חשופים לחומרים רעילים.
בהתאם להגדרה הקבועה לעיל למחלת מקצוע, על העובד הניזוק, להוכיח במסגרת תביעתו 3 תנאים מצטברים:
1. המחלה הוגדרה כמחלת מקצוע בתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה). התוספת השנייה בתקנות הביטוח הלאומי קובעות רשימה סגורה של מחלות מקצוע מוכרות והסמכות לקבוע מהן מחלות המקצוע המוכרות נתונה לשר העבודה והרווחה.
2. העובד חלה במחלה בזמן שזו הייתה קבועה בתקנות כמחלת מקצוע (בצד כל מחלת מקצוע מוכרת בתוספת השניה לתקנות מופיע המועד הקובע להכרתה כמחלת מקצוע);
3. העובד חלה במחלה עקב עבודתו אצל המעביד או מטעמו (על העובד להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין קיומה של המחלה ובין עבודתו